מאמרים

הרפובליקה של קובה (בספרדית: República de Cuba) היא מדינת אי בצפון האיים הקריביים, בין הים הקריבי, מפרץ מקסיקו והאוקיינוס האטלנטי. מצפון לקובה נמצאים ארצות הברית ואיי בהאמה, ממערב מקסיקו, מדרום איי קיימן וג'מייקה ומדרום-מזרח האיטי.
קובה היא המדינה המאוכלסת ביותר באיים הקריביים. תרבותה ומנהגיה הושפעו מהתרבות האינדיאנית המקומית, מהאימפריה הספרדית ששלטה בה במשך קרוב ל-400 שנה ומהעבדים האפריקאים שהובאו אליה.
מאז המהפכה הקובנית ב-1959, מתקיים בקובה משטר חד-מפלגתי קומוניסטי, שפיתח בה תשתיות ציבוריות ומערכות רווחה, חינוך ובריאות מסובסדות, אך גם הטיל מגבלות על זכויות האזרח בה. בינה לבין ארצות הברית שוררת מאז מתיחות שהגיעה לשיאה במספר תקריות בשנות השישים. ארצות הברית אף הטילה על קובה אמברגו שהשפיע על כלכלת המדינה, והפך אותה לתלויה בבעלת בריתה, ברית המועצות. לאחר התפרקות הגוש המזרחי פקד אותה משבר כלכלי חריף, שאילץ אותה לפתוח מעט את שעריה.
 
היסטוריה
 ערך מורחב – היסטוריה של קובה
ראשוני המתיישבים בקובה היו בני הגואנחטביי, בסביבות 5300 לפנה"ס, ובעקבותיהם הגיעו גם בני הסיבוניי והטאינו. רוב התושבים היו חקלאים, אך היו ביניהם גם ציידים-לקטים.
השלטון הספרדי
קובה נמנית עם המקומות הראשונים אליהם הגיע כריסטופר קולומבוס ביבשת אמריקה, ב-28 באוקטובר 1492. הספרדים החלו ליישב את קובה ב-1511 והפכו אותה למושבה. התנגדות התושבים המקומיים לספרדים דוכאה בכוח, לעתים תוך ביצוע מעשי טבח באוכלוסייה המקומית. מנהיגם, אטואי, הוצא להורג ב-1512, וב-1514 הושלמה ההשתלטות הספרדית על האי.
ב-1513 ייסד פרננדו השני את מוסד האנקומיינדה, לפיו ילידי המושבות שבהן שלטה ספרד "שילמו" לספרדים שהתיישבו בה בעבודה בתמורה למזון ולהדרכה דתית. הניסיון ליישם את המדיניות בקובה נכשל, לאחר שחלק מהילידים נחשפו למחלות שהביאו הספרדים, ואחרים סירבו לעבוד ונמלטו. חרף היחסים הקשים בין הספרדים לבין הקובנים הילידים, במספר מקרים שיתפו הצדדים פעולה. הילידים לימדו את הספרדים לגדל טבק ולייצר סיגרים. נישואי תערובת, בעיקר של גברים ספרדים ונשים ילידות, הביאו ללידתם של מסטיסוס, או כפי שכונו בידי הקובנים הילידים - "גוּאַחִירוֹ" ("אחד משלנו"). בסופו של דבר נטמעו הילידים והמסטיסוס בספרדים, תרבותם נכחדה, וכל שנשאר ממנה הוא שמותיהם של מקומות ומילים שונות.  שני אירועים נוספים השפיעו על המאזן הדמוגרפי בקובה. במהלך מלחמת שבע השנים השתלטו הבריטים על קובה למשך כשנה (בין 1762 ל-1763), והביאו עמם אלפי עבדים מאפריקה. בעקבות מרד העבדים בסן דומנג (האיטי של ימינו), בין השנים 1791 - 1804, נמלטו לקובה צרפתים רבים, שהביאו עמם את עבדיהם.
במהלך השלטון הספרדי בקובה התפתחו בה תעשיות הסוכר והטבק, וקובה הייתה ליצואנית הגדולה בעולם של מוצרים אלה.
המאבק לעצמאות
בראשית המאה ה-19 זכו כל מושבותיה של ספרד באמריקה הלטינית בעצמאות, למעט קובה ופוארטו ריקו. אף שלא הייתה למדינה עצמאית, הושפעו הקובנים מהמתרחש ביבשת, ותנועות עממיות שונות החלו לקום. חלק מהתנועות קראו לביטול העבדות, אחרות לשוויון בין לבנים למולאטים, תנועות נוספות דרשו עריכת רפורמות שיקלו על השליטה הספרדית במסחר, והיו אף תנועות בדלניות שקראו לעצמאות מלאה. רוב התנועות דוכאו במהרה.

קרלוס מנואל דה סספדס
ביולי 1867 הוקם ארגון בדלני חדש, שנבדל מקודמיו בכך שבהנהגתו היו כמה מהעשירים שבבעלי המטעים בקובה, ובהם קרלוס מנואל דה סספדס, שהיה לדמות הבולטת בו. ב-10 באוקטובר הגיע סספדס לעיירה יארה, שחרר את עבדיו, וקרא להם להצטרף אליו למאבק למען עצמאות קובה. קריאתו, שנודעה בשם "Grito de Yara" ("קריאת יארה"), סימנה את פרוץ מלחמת עשר השנים. המורדים לא הסתפקו בפעילות צבאית, ובאפריל 1868 התכנסה בקמגואיי אסיפה מכוננת שהורכבה מנציגי האזורים שנטלו חלק בקרבות, שהכריזה על כינונה של רפובליקה בראשותו של סספדס. הממשל הקולוניאלי הגיב להתרחשויות ביד קשה, אך הצליח להכניע את המורדים רק ב-1878.
כבר ב-1879 ניצתה האש מחדש, במה שכונה "המלחמה הקטנה", אך המרד לא זכה לתמיכה נלהבת, מאחר שהקובנים היו מותשים מהמלחמה הקודמת, והוא הסתיים ב-1880. ב-1886 הייתה קובה לאחד המקומות האחרונים בעולם בהם מבוטלת העבדות, וצעד זה הביא לשינויים דמוגרפיים וחברתיים באי. במקביל, גברה המעורבות האמריקאית בקובה, והיקף ההשקעות האמריקאיות בה עמד על כ-50 מיליון דולר בשנת 1895. במידה רבה, הפכה כלכלתה של קובה תלויה בארצות הברית.
ב-24 בפברואר 1895 פרצו מהומות ברחבי קובה, שבישרו את פרוץ מלחמת העצמאות הקובנית. המורדים השתלטו בהדרגה על ערים בכפרים באי, ואף ניסחו לעצמם חוקה. בסופו של דבר, הייתה זו מלחמת ארצות הברית-ספרד ב-1898 ששמה קץ לשלטון הספרדי בקובה. פיצוץ ספינת המלחמה "מיין" בנמל הוואנה ב-15 בפברואר, בנסיבות השנויות במחלוקת גם כיום, הוביל את האמריקאים להכריז מלחמה על ספרד. ב-10 ביוני פלשו האמריקאים למפרץ גואנטנמו, וב-12 באוגוסט כבר שלטו בקובה כולה.
ב-1 בינואר 1899 הונהג ממשל צבאי אמריקאי בקובה. ב-1901 קיבל הקונגרס האמריקאי החלטה הידועה כ"תיקון פלאט", שנכפה על קובה כתנאי לעצמאותה. ההחלטה התירה לארצות הברית להתערב בנעשה בקובה כדי להגן על אינטרסים אמריקאיים ואפשרה הקמת בסיס של הצי האמריקאי בשטח האי. במהלך השנים הצטמצמה תחולתו של תיקון פלאט, והזכר היחיד לו כיום הוא הבסיס הצבאי האמריקני במפרץ גואנטנמו, הכולל גם מתקן מעצר. ב-31 בדצמבר נבחר תומאס אסטרדה פאלמה לנשיאה הראשון של קובה. ב-20 במאי 1902 החלה כהונתו, והשלטון האמריקאי הסתיים.
קובה העצמאית
 
פולחנסיו בטיסטה
בראשית דרכה הייתה קובה מדינה דמוקרטית, אך השלטון בה נטה לחוסר יציבות, והיה נתון למעורבות עמוקה של ממשלת ארצות הברית וחברות אמריקניות. ב-1933 אירעה במדינה הפיכה, שבעקבותיה שלט בה למעשה הרודן פולחנסיו בטיסטה. מ-1940 עד 1944 הוא שלט כנשיא נבחר ולאחר מכן כיהן כחבר סנאט וב-1952 ביצע הפיכה נוספת והשתלט שוב. בטיסטה דיכא את הכוחות הסוציאליסטיים במדינה וארצות הברית תמכה בשלטונו.
ב-1953 החל פידל קסטרו בפעילות נגד השלטון. פעולותיו נכשלו, והוא נאסר, ולאחר מכן הוגלה. ב-1956 שב לקובה, והחל בלוחמת גרילה נגד צבאו של בטיסטה, עד להשלמתה של המהפכה הקובנית בשנת 1959 ועלייתו לשלטון. קסטרו הפך את קובה למדינה קומוניסטית, ומבעלת ברית של ארצות הברית, היא הפכה ליריבתה המרה. ארצות הברית הטילה על קובה אמברגו התקף גם כיום. המתיחות בין המדינות הגיע לשיאה בפלישה למפרץ החזירים ב-1961 ובמשבר הטילים ב-1962.
בשל האמברגו שהוטל עליה, הייתה כלכלתה של קובה תלויה בבעלת בריתה החדשה, ברית המועצות, ומרבית הסחר של קובה היה עם מדינה זו. עם פירוק ברית המועצות ב-1991, נקלעה קובה למשבר כלכלי חריף. בניסיון להתמודד עם המשבר, החליט קסטרו לנצל את הפוטנציאל התיירותי של קובה, ופתח את שעריה לתיירות מערבית. במקביל, החלה ממשלת קובה בפיתוח מיזמים משותפים עם חברות מערביות בתחומי החקלאות, התעשייה והתיירות. כתוצאה ממדיניות זו, השתפר מצבה הכלכלי והמשטר שרד גם לאחר קריסת בעלת בריתו העיקרית.
ב-2006 העביר קסטרו את השלטון לאחיו, ראול קסטרו, עקב מצבו הבריאותי, והלה שימש כנשיא בפועל. ב-2008 נבחר ראול קסטרו לנשיא באופן רשמי. מאז החל ראול קסטרו למלא את התפקיד, נערכו במדינה רפורמות מדודות, שאפשרו באופן חלקי החזקת רכוש פרטי.
פוליטיקה ומשטר
 
פידל קסטרו
נשיא קובה, ראול קסטרו
בקובה מונהג משטר חד-מפלגתי, שבו המפלגה החוקית היחידה היא המפלגה הקומוניסטית.
הרשות המחוקקת
הרשות המחוקקת בקובה היא האסיפה הלאומית של כוח העם ("Asamblea Nacional del Poder Popular"), המונה 609 חברים, הנבחרים אחת לחמש שנים. מחצית מהחברים ממונים בידי ארגונים יציגים שונים (ארגוני חקלאים, ארגוני סטודנטים וכיוצא באלה) ומחציתם נבחרים בבחירות אישיות באסיפות אזוריות, בהן רשאי להשתתף כל אזרח שמלאו לו 16 שנים. בבחירות אלה מתחרה מועמד אחד בלבד על מושב באספה, ההצבעה היא בעדו או נגדו, והוא נדרש להשיג 50% לפחות מהקולות. ככל הנראה יעד זה אינו קשה במיוחד, שכן בבחירות שנערכו בשנת 2008, למשל, השיגו כל המועמדים לפחות 85% מהקולות‏‏[5].
בסמכותה של האסיפה הלאומית לחוקק חוקים, לתקן את החוקה, לאשר את התכניות הכלכליות של מועצת השרים ואת תקציב המדינה, וכן להעניק חנינות. האסיפה הלאומית מחולקת לוועדות, הממונות, בין היתר, על נושאים אלה: כלכלה, תעשיית הסוכר, מזון, תעשייה, תחבורה ותקשורת, תשתיות, יחסי חוץ, בריאות, ביטחון וסדר ציבורי.
הסמכות ליזום הצעות חוק אינה מצויה רק בידי הממשלה או חברי האסיפה הלאומית, וגם אזרחים שאספו 10,000 חתימות רשאים ליזום חקיקה ולהציעה לאסיפה הלאומית.
הרשות המבצעת
ראש המדינה בקובה הוא הנשיא, והוא גם עומד בראש מועצת המדינה ("Consejo de Estado") ובראש מועצת השרים ("Consejo de Ministros de Cuba"). עד 1976 היה לקובה ראש ממשלה, אך משרה זו בוטלה עם תיקון החוקה באותה שנה. הנשיא נבחר בידי האסיפה הלאומית אחת לחמש שנים. עד שנת 2008, המועמד היחיד לתפקיד הנשיא היה פידל קסטרו, ולאחר שהודיע על כוונתו שלא להתמודד לכהונה נוספת, היה ראול קסטרו למועמד היחיד, והוא נבחר בידי האסיפה הלאומית לנשיא המדינה באותה שנה. במקרה של מות הנשיא, מחלה או היעדרות, ממלא את מקומו הסגן הראשון. מכוח הוראה זו, מילא ראול קסטרו את מקומו של אחיו בין 2006 ל-2008.
במועצת המדינה 31 חברים, הנבחרים על ידי האסיפה הלאומית, ובראשה עומד הנשיא. לנשיא, בשבתו כנשיא מועצת המדינה, סגן ראשון וחמישה סגנים נוספים. תפקידה של המועצה לאשר וליישם את החקיקה של האסיפה הלאומית, ובסמכותה לכנס אותה לכינוסים מיוחדים בזמן הפגרה.
מועצת השרים, שגם בראשה עומד הנשיא כוללת, פרט לשרים גם את סגני נשיא מועצת המדינה ואת מזכיר מועצת המדינה. מועצת השרים מתווה את מדיניותה הכלכלית של קובה ואת יחסי החוץ שלה, ואחראית על יישום ואכיפת החוקים, לאחר שאלה מאושרים בידי האסיפה הלאומית ומועצת המדינה.
הרשות השופטת
מערכת המשפט הקובנית מורכבת משלוש ערכאות: בית המשפט העליון (Tribunal Supremo Popular), בתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט העירוניים. שופטי בית המשפט העליון נבחרים בידי האסיפה הלאומית, השופטים המחוזיים בידי האסיפות המחוזיות והשופטים העירוניים בידי מועצות הערים.
הספרדים הם אלה שהניחו את התשתית למערכת השיפוט הקובנית, והדבר ניכר גם לאחר עצמאותה של קובה. הקודקס האזרחי הספרדי, למשל, היה בתוקף עד 1987, בשינויים מסוימים. לאחר המהפכה הקובנית ערך השלטון החדש מספר שינויים מבניים, עד לעיצובו של המבנה הנוכחי שעוגן בחוקה של 1976.
מקור המידע: ויקיפדיה
Comments